ניתוח לכריתת בלוטת התריס (thyroid, בלוטת המגן)
בלוטת התריס היא בלוטת הפרשה פנימית המייצרת ומווסתת את הפרשתם של שני הורמונים המכילים יוד: תִירוֹקְסִין (T4, thyroxin) וטְריוֹדוֹתִירוֹנִין (T3, triiodothyronine).
הבלוטה מצויה בקדמת הצוואר מתחת לפיקת הגרון ומעל עצם החזה. היא מורכבת משתי אוּנוֹת המצויות משני צדי קנה הנשימה, עוטפות חלקית את קנה הנשימה ומחוברות במצר (isthmus) המונח על גבי צדו הקדמי של קנה הנשימה. צורתה כעין פרפר וצבעה חום-אדום. גושים בהירים יותר, בצבע חום-צהבהב, בגודל אפונה בצדה האחורי של בלוטת התריס הם בלוטות יותרת התריס (parathyroid). ההורמון המיוצר בהן (PTH) מעלה את רמות הסידן בדם.
ישנם שני שיבושים נפוצים בפעילותה של בלוטת התריס: תת-תריסיות (hypothyroidism) המאופיינת בייצור לא מספק או בחוסר ייצור של הורמוני התריס ומתבטאת ברמות נמוכות של שלהם בדם, ויתר-תריסיות (hyperthyroidism) המאופיינת בייצור לא מבוקר של הורמוני התריס ומתבטאת ברמות גבוהות שלהם בדם.
גידולי בלוטת התריס נחלקים לממאירים ושפירים. גידולים בבלוטה שכיחים בקרב נשים צעירות אולם רובם שפירים. בקרב גברים מבוגרים, לעומת זאת, שכיחות הגידולים יותר נמוכה אולם שיעור הגידולים הממאירים בקרב קבוצה זו גבוה יותר וגם התנהגותם של הגידולים נוטה להיות אגרסיבית יותר. נדיר למצוא גידולים בבלוטת התריס אצל ילדים.
המקור לגידולים ממאירים הוא בתאי הבלוטה. זהו סוג שכיח של סרטן ומדי שנה מתגלים בישראל כ-800 חולים חדשים. בדרך-כלל הוא מתגלה כגוש לא רגיש בצוואר אמצעי תחתון באזור בו ממוקמת בלוטת התריס. ישנם מספר סוגים של סרטן בלוטת התריס, השכיח ביותר הוא גידול הנקרא קרצינומה פפילרית. גידול פפילרי מתבטא, כמו גידולי הבלוטה האחרים, בגוש במרכז הצוואר התחתון שנע בבליעה ואינו רגיש למגע. לגידול זה נטייה לשלוח גרורות לצוואר ואלה מופיעות בשכיחות של 60%-90% מהחולים.
הטיפול הבסיסי בגידול פפילרי של בלוטת המגן הוא ניתוחי - כריתה שלמה של הבלוטה. כריתה מלאה מאפשרת גם המשך טיפול ביוד רדיואקטיבי. היוד הרדיואקטיבי נקלט על-ידי גרורות של הסרטן הראשוני (אם קיימות) ויגרום לחיסולן. לאחר כריתת הבלוטה ישנם אמצעי מעקב רגישים שעל פיהם ניתן להעריך אם המחלה מוגרה או לא. מסיבות אלה נחשבת כריתה מלאה של הבלוטה לטיפול הבחירה. אולם בניגוד לדעה זו הוכח במרכזים מובילים בעולם שבקבוצות חולים מסוימות (כגון נשים צעירות עם גידולים קטנים ולא אגרסיביים) ניתן להסתפק בכריתה אונה אחת בלבד, אך מדובר במיעוט מהחולים.
ניתוח כריתת בלוטת התריס
הניתוח מבוצע בהרדמה כללית בחדר ניתוח. הכריתה מתבצעת דרך חתך צווארי בגודל המותאם לגודלו של הגידול. ברוב המקרים ניתן להסתפק בחתך קטן בגודל של כ-4-5 ס"מ המתוכנן בתוך קפל עורי, כך שהצלקת הניתוחית כמעט בלתי נראית . דרך חתך זה נכרתת תחילה האונה המכילה את הגידול החשוד והיא נשלחת לבדיקה פתולוגית מהירה המתבצעת בזמן הניתוח ואורכת כ-15 דקות.
אם התשובה הפתולוגית תהיה חיובית לגידול, אזי לפי הפרמטרים שהוזכרו קודם לכן יש להמשיך בכריתת האונה הנוספת של הבלוטה. אם התשובה הפתולוגית אינה מוחלטת וברורה, ניתן לסיים את הניתוח ולהסתפק בכריתת אונה זו בלבד.
סיבוכי הניתוח הם בהתאם לגודל הכריתה. בכריתת אונה אחת הסיכון העיקרי הוא פגיעה בעצב החוזר (Recurrent Laryngeal Nerve) באותו צד. הפגיעה מתבטאת בצרידות ומופיעה בכ-1%-2% מהחולים בלבד.
בכריתה מלאה של בלוטת המגן יש סיכונים נוספים. ראשית, תיתכן פגיעה גם בעצב הנגדי שתתבטא שוב בצרידות. פגיעה בשני העצבים החוזרים נדירה מאוד ועלולה לחייב פיום קנה (טרכיאוטומיה) על מנת לשמור על דרכי האוויר פתוחות. שכיחה יותר היא פגיעה בבלוטות יותרת התריס (Parathyroid) וכתוצאה מכך תהיה ירידה ברמת הסידן בדם המצריכה נטילת כדורי סידן. תופעה זו מופיעה ב-25% מהחולים ובמרביתם ניתן להפסיק הטיפול בכדורי הסידן אחר זמן קצר. כמו בכל ניתוח אחר בגוף ייתכנו סיבוכים קלים וזמניים, כגון זיהום מקומי או דימום ואלו ניתנים בדרך כלל לטיפול מהיר ויעיל.
טיפול ביוד רדיואקטיבי לאחר הניתוח
הטיפול ביוד רדיואקטיבי נועד לחסל שאריות של בלוטת התריס כמו גם גרורות ממקור בלוטה זו. היוד הרדיואקטיבי ניתן דרך הפה ומפונה דרך נוזלי הגוף (בעיקר דרך השתן) תוך מספר ימים. הטיפול מחייב הכנה מיוחדת, ובימים הראשונים שלאחר הטיפול יש לנקוט אמצעי זהירות. בעבר היה נהוג לאשפז את המטופלים בחדר בידוד בבית החולים למשך מספר ימים. כיום מקובלת יותר שהות במסגרת ביתית, תוך שמירה על עקרונות בטיחות קרינה בסיסיים.