מפגש משותף הורים/ילדים, 19 בינואר 2010
בהנחיית הפסיכולוג החינוכי אודי דנקר
המרכז לקרוהן וקוליטיס כיבית בילדים
במרכז הרפואי שערי צדק



מזה זמן רב מתכנן צוות המנחים של סדנאות ההתמודדות עם קרוהן וקוליטיס בגיל ההתבגרות (המרכז למחלות מעי דלקתיות בילדים בשערי צדק) מפגש משותף להורים ולבני הנוער. בסדנאות השוטפות הנערכות אחת לשלושה שבועות מתחלקים המשתתפים לשתי קבוצות, ההורים נפגשים עם הפסיכולוג הקליני ד"ר יאיר עינת והילדים נפגשים עם הפסיכולוג החינוכי אודי דנקר

הערב הזה היה שונה וייחודי. החיבור בין בני הנוער להוריהם במפגש עבודה משותף, לאחר תקופה של עבודה פרטנית בקבוצות, היה פורה ועוצמתי לכל המשתתפים.

תרגיל "תמונה מהאלבום"
הקבוצה התבקשה לדפדף באלבום התמונות שבדמיון - הזיכרונות, לבחור אירוע משמעותי ולביימו. אחת האימהות, ממשפחה חדשה בקבוצה, ביימה תמונה בה המשפחה בשיט על ספינה באלסקה. בלטה בחוויה הרוח החזקה וכמה כיף להיות ביחד. ילד אחד ביים תמונה בה הוא פוקד על הכלב לשבת לשמחת האם שלצידו ואביו שמצלם. הוא הדגיש כמה הוא גאה בחוויית ההצלחה שלו. 

במהלך השיחה עלו מגוון סגנונות התמודדות כגון: זיכרונות טובים, שמחה, יחד, חשיבה חיובית והתפעלות מן הבגרות ומן הכוחות שמפגינים הילדים. נדונה גם ההדחקה והמידה שבה היא מאפשרת להמשיך לתפקד, אך גם חשיבות הנוכחות של זיכרונות קשים, אשפוזים, ניתוחים וצילומי צלקות. עצם קיומם של הזיכרונות מעמיד במבחן את היכולת להתגבר על רגשות הלחץ, "השעון המתקתק" והדאגה והחרדה שהם מעוררים. בעיקר הודגשו הבדלים בין-אישיים והכבוד לשונות שבין חברי הקבוצה הועלה על נס. 

אודי המנחה הדגיש את חשיבות השיתוף של חברי הקבוצה בחוויות ההתמודדות ואת ערך התמיכה והלמידה ההדדיות. בהמשך הוא הזמין את הקבוצה להעלות דוגמאות לחוויות ומצבים המלווים בלחץ ובקונפליקט. 

בהמשך הדיון, אם אחת הביעה את תחושתה לפיה יש לה צורך מתמיד לגונן, לדאוג ולהתעניין במשך היום במצבו של הילד באמצעות משלוח מסרונים (SMS) רבים. הומחש הקונפליקט בין הצורך לגונן לבין הרצון לעודד את הילד להתגבר ולהתמודד לבד. "איך יודעים מה נכון?" היא ביקשה התייחסות של הורים אחרים לנושא. המנחה הציע להמחיש ולהרגיש את הקונפליקט בתרגיל פסיכו-דרמטי, מתוך תפיסה שהחוויה של המצב וההתנסות הפסיכו-דרמטית ירחיבו את מגוון הפתרונות האפשריים העומדים לרשות חברי הקבוצה. 

דיאלוג אמהות-בנים
לבמה עלו 4 אמהות ו-5 בנים. על כל קבוצה היה לבטא משפטים אופייניים, לדוגמה:
אמהות: "אני דואגת לך"; "כואב לך? אתה בטוח שהכל בסדר?"; "תירגע ותצא לבית ספר."
ילדים: "מעצבן שאת חופרת"; "אני ילד רגיל"; "את לא מאמינה לי?" 
שתי הקבוצות עמדו זו מול זו כשהבנים והאמהות מחליפים ביניהם משפטים ולאט נוצר דיאלוג ספונטני ורגשי. עלה מגוון רחב של ביטויים ואודי עבר ביניהם, הרחיב והעצים את הרגשות והמשפטים בתפקיד של "כפיל". רגע משמעותי אחד זכור לכל, עת אחד הבנים אמר "כשכואב לי אני צריך שתניחי לי, אני רוצה להיות עם עצמי, ולהתגבר לבד." אמו ענתה לו: "אני דואגת לך ורוצה לעזור לך" ואחרי רגע של הרהור המשיכה, "עכשיו אני מבינה אותך...הסברת לי מה אתה מרגיש". 

הילדים שיתפו בכך שלפעמים הם באמת רוצים פינוק ובעצם "משתמשים" בכאב כדרך להשיג תשומת לב, הדגישו שהמגע והליטוף עושים להם טוב, וכמה הם מבקשים לעיתים להימנע מללכת לבית הספר. בדיון הייתה הכרה בכך שהחוויה בבית הספר אכן מלחיצה: יציאה לטיול, לינה מחוץ לבית, הקושי להתמודד עם הצורך הדחוף ללכת לשירותים, תגובות של חברים, איך להסביר לתלמידים ולמורים, הצורך ביחס מיוחד למול הרצון להיות רגיל, אי הרצון ברחמים, ההכרה בילדים לא כחלשים אלא כילדים רגילים שרוצים להיות כמו כולם. 
ההורים דיברו על הקושי לדעת איך צריך להגיב, מתי לפנק, מתי לדרוש מהילד להתמודד, רגשות אשם, חוסר אונים, דאגה, ובעיקר בלבול. איך אפשר להקל את הכאב? אם אחת, בעצמה חולת קרוהן, שיתפה ברגעי ההזדהות שלה עם החוויה של ילדה וההקלה שיש בשיתוף הרגשי. עלה הקושי "לבלוע" את הרגשות כדי לא להלחיץ את הילדים, כמה ההורים מתחזקים ומתפעלים מהכוחות של הילדים, "כל כך צעירים ועברו כל כך הרבה בחיים", אומרים תודה שלא צריכים להתמודד עם מחלות ועם אסונות יותר קשים. 

סבב סיכום
הערב הסתיים בסבב מובנה בו התייחס כל משתתף למה שהוא לקח מן המפגש, מה שלמד או התייחס  לרגע שהיה משמעותי עבורו . בין משפטי הסיכום שנאמרו: 
"למדתי להבין את בתי טוב יותר, להרגיש  אותה"; 
"היה מרגש לשמוע את הילדים ולשמוע הורים אחרים, לחוות את המצבים"; 
"אני חדש בקבוצה וחלק מהדברים היו מפחידים אך אני גם מעודד מכך שאני אוכל להתמודד עם כל מיני מצבים אם הם יגיעו"; 
"אנחנו לא לבד! הורים וילדים נוספים מרגישים כמוני"; 
"היו דברים שלא התאים לדבר עליהם, מתאים יותר לדבר על זה ביחד עם ההורים"; 
"היה כיף לשחק, להשתחרר"; 
"המפגש העלה המון רגשות, חומר למחשבה, אצטרך זמן כדי לעקל את זה"; 
"הרגשתי מבוכה לדבר בפני ההורים";  
"במפגש כזה יש עוצמה רגשית רבה, עולים המון נושאים, חשוב שנקיים עוד מפגשים יחד"; 
"יכולתי לבטא מה אני מרגישה, מה אני צריכה". 

בסיום המפגש סיכם אודי: "היה ערב מרגש ועוצמתי, האווירה הייתה חמה, אותנטית, מלאה בפתיחות ושיתוף- זהו הכוח של 'ביחד'!".  התאפשר למשתתפים לחוש אמפתיה ביחס לחוויה של הילדים. הודגשה ההבחנה בין הזדהות, בו הכאב של הילד מציף אותנו בכאב, עצב, תסכול וחוסר אונים לעומת המצב בו אנו מנסים להבין ולהרגיש את החוויה של הילד עם הכאב, ולנסות להגיב משם. 

המפגש העלה "ריכוז" של נושאים שניתן יהיה להמשיך לעבד בקבוצות הנפרדות, ילדים והורים. המפגש ענה על צורך מאוד חשוב ובצוות כבר מתכננים לקיים מפגש נוסף מסוג זה.