מהם הסימפטומים (תסמינים) השכיחים של אבן בכליה?

הסימפטום השכיח לאבן בכליה הוא כאב. הכאב מתחיל בדרך כלל באופן פתאומי והוא כאב חריף, דוקר במותן באיזור מתחת לקשת הצלעות. הכאב בדרך כלל מתואר כ"קוליקי" ומתרחש כאשר האבן חוסמת את מעבר השתן מהכליה. השופכן הוא צינורית דקה וארוכה המעבירה את השתן מהכליה לשלפוחית השתן. כאשר האבן נמצאת בשופכן היא חוסמת את מעבר השתן וסביר יותר שהכאבים יהיו חזקים יותר. כאשר האבן מתקדמת לכיוון השלפוחית הכאב יכול לעבור לכיוון הבטן התחתונה ואיזור המפשעה. תחושה של בחילה ו/או הקאה היא שכיחה כאשר ישנו כאב משמעותי ולעתים קרובות יש גם צורך בהשתנה תכופה.
חומרת הכאבים אינה בהכרח קשורה לגודל האבן. למרות שאבנים קטנות יכולות לגרום לכאב משמעותי, אבנים מסויימות אינן גורמות כאב כלל, במיוחד אלו הממוקמות בכליה עצמה. אבנים כאלה יתגלו לעתים אם יימצאו עקבות של דם בבדיקת שתן רגילה. למרות שאבנים כאלה אינם גורמים לכאבים, יש חשיבות לגלותם מאחר והן עשוייות לגדול לגודל שלא מאפשר מעבר ספונטני שלהם דרך השופכן והחוצה ממערכת השתן.
אם יש חשד לזיהום בשתן המלווה קיום של אבנים בדרכי השתן, החולה יכול לסבול חום או צמרמורת. מצב כזה יכול להיות מסכן חיים ופנייה לרופא היא הכרחית.

כיצד מאובחנת אבן בכליה?
אבחון של אבן בכליה מתחיל בבדיקה פיזיקלית ובבדיקה של ההיסטוריה הרפואית. האורולוג יאסוף מידע על התסמינים הנוכחיים, על התקופה לפני הופעת האבנים, על מחלות עבר, על מצב רפואי נוכחי, נטילת תרופות, הרגלי תזונה והיסטוריה משפחתית. בדיקה פיזיקלית תתבצע על מנת להעריך סימנים שכיחים לאבן בכליה כגון כאבי צד (מותן), בטן תחתונה או מפשעה.
בדיקת שתן תתבצע לחיפוש דם בשתן, זיהום או גבישים בשתן. שכיח למצוא שאריות  מיקרוסקופיות  של דם בשתן כאשר ישנה אבן בכליה, בעיקר כאשר היא נעה במורד השופכן. דגימת דם תישלח לאנליזה לבדיקת תפקודי כליה ו/או לנוכחות זיהום.
האבחון המלא לאבן בכליה נעשה בעזרת צילום רנטגן. רנטגן פשוט (צילום בטן ריק) יכול להיות מספק לצורך אבחון ראשוני, מאחר ואת רוב האבנים במערכת השתן ניתן לראות. למרות זאת, אבנים המורכבות מחומצת שתן, עלולות להיות קשות לזיהוי. ברוב המקרים צילום רנטגן פשוט לא מספק את כל המידע, ועל כן תתבצע בדיקת CT בטן אגן. בדיקת IVP היא בדיקה נוספת הכוללת הזרקה של חומר ניגוד לתוך וריד היד ולאחר מכן סידרת צילומי רנטגן בעוד חומר הניגוד זורם ומתרכז באיזור הכליה, השופכן ושלפוחית השתן. בדיקה זאת מתבצעת פחות ופחות כיום. בדיקת CT ללא חומר ניגוד היא לרוב הבדיקה הטובה ביותר לאבחון, מאחר וכמעט כל סוגי האבנים ניתנות לאיתור. יתרה מזאת, הבדיקה מאפשרת הדגמה מדויקת של הכליות, השופכנים והשלפוחית וכן של האיברים הסמוכים כגון המעי. למעשה, במקרים רבים שימוש בסריקת CT לצורך אבחון מצבים רפואיים אחרים בד"כ מוביל לגילוי מקרי של אבנים במערכת השתן.
זיהוי מיקום האבן, גודלה ומספר האבנים יסייע בקביעת הגישה הטיפולית הטובה ביותר.

כיצד מטפלים באבנים בכליות?
במרכז רפואי שערי צדק אנו נוהגים בגישת שני-צעדים לטיפול באבן כלייתית. הצעד הראשון מתמקד בטיפול בהוצאת האבנים, והצעד השני הוא מניעה של הווצרות אבנים חדשות.
רוב אבני הכליה הקטנות (בקוטר פחות מ 5 מ"מ) יפלטו ממערכת השתן ללא טיפול. מעבר האבן יכול להשתפר ע"י הגדלת צריכת כמות הנוזלים. רצוי לסנן את השתן לצורך איסוף האבן לאנליזה.
קביעת הרכב האבן תספק מידע חשוב לשלב המניעה ובתכנון הטיפול. יכולים להיות מספר מצבים שיצריכו התערבות, גם עבור אבנים קטנות. לדוגמא, התערבות תדרש במידה וקיימת רק כליה בודדת, במקרה של אי ספיקת כליות, חסימת שתן מלאה או זיהום. בהמתנה לפליטה ספונטנית של האבן, יכול להנתן טיפול שמרני כגון מתן משככי כאבים, נוזלים ומנוחה. בנוסף,  מחקרים אחרונים מציעים קבוצת תרופות המוכרות כחסמי אלפא, אשר יכולות להגביר את הסבירות ליציאת אבנים הממוקמות בחלק התחתון של השופכן. חסמי אלפא הן קבוצה של תרופות הניתנות בד"כ לטיפול בערמונית מוגדלת אצל גברים, כולל תרופות כגון CADEX, HYTRIN, XATRAL, או OMNIC.

התערבות כירורגית תידרש בסבירות גבוהה אם האבן לא יוצאת לאחר ארבעה עד שישה שבועות. גורמים אחרים שיסייעו לקבוע את הטיפול המתאים באבנים הם מספרן, גודלן, מיקומן והרכבן. אם נדרש טיפול, ישנן מספר שיטות מקובלות להוצאת אבנים.