כאשר ה-GFR (קצב סינון גלומרולרי, מדד להערכת תפקוד הכליות) יורד מתחת ל-10 מ"ל לדקה עלולים להתפתח תסמינים שונים, לאו דווקא ייחודיים למצב הכלייתי. תסמינים אלה כוללים; עייפות יתר, הפרעות קשב וריכוז, תיאבון ירוד, בחילה, הקאה (במיוחד בבוקר), בצקת וקוצר נשימה. התסמינים הולכים ומחמירים ככל שהתפקוד הכלייתי יורד ומבססים התוויה לטיפול כלייתי חלופי. בנוסף, עלולות להיות הפרעות בריכוז המלחים בדם - בעיקר אשלגן, זרחן וסידן.
הטיפולים החלופיים כוללים דיאליזה והשתלת כליה. כדי להתחיל טיפול כלייתי חלופי מבעוד מועד, הנפרולוג והצוות הרב-תחומי (אח/אחות, עובד/ת סוציאלי/ת, תזונאי/ת) יתחילו בד"כ להדריך אתכם על אפשרויות טיפול כאשר GFR יורד מתחת ל-15 מ"ל לדקה. במצב זה טרם תרגישו תסמינים אך חשוב להתכונן כבר לטיפול החלופי, כי תהליך ההכנה נפרס על פני כ- 3-6 חודשים. מדוע ההפניה המוקדמת חשובה? עבודות מחקר רבות הראו שמוכנות לטיפול חלופי קשורה בהישרדות גבוהה יותר ובפחות אשפוזים אחרי התחלת הטיפול החלופי.
הטיפול המיטבי הוא השתלת כליה מתורם חי ורצוי לתכנן טיפול זה בעוד מועד. אם אין תורם חי מתאים, יש להתכונן במקביל לטיפול בדיאליזה ולהרשמה לרשימת ההמתנה להשתלת כליה מן המת. מאחר שההכנה לקראת השתלה אמורה להימשך לפחות 3 חודשים, רצוי להתחיל את התהליך במקביל להכנה לדיאליזה.
ישנם 2 סוגים של דיאליזה: דיאליזה צפקית (פריטונאלית) ביתית והמודיאליזה.
שתי השיטות דורשות בתחילתן ניתוח קטן. לדיאליזה פריטונאלית יושתל בתוך חלל הבטן צינור גמיש. כשבועיים לאחר הניתוח תתחילו לקבל הדרכה על ביצוע הדיאליזה. בתמצות: נוזל מיוחד יוכנס משקית אינפוזיה דרך הצינור בחלל הבטן ויישאר בפנים למשך מספר שעות במהלכן יתבצע שחלוף חומרים בין כלי הדם בדופן חלל הבטן לבין הנוזל בחלל. בשעה שתיקבע מראש בתיאום בינך לבין אחות דיאליזה, הנוזל יתרוקן מחלל הבטן דרך הצינור ולאחר ההתרוקנות יוכנס נוזל משקית חדשה. השחלוף מתבצע 4 פעמים במשך היום או במשך הלילה על ידי שחלופים אוטומטיים.
* הסבר זה לא מחליף את ההדרכה הפרטנית לגבי אופן ביצוע הדיאליזה.
השיטה השנייה, המודיאליזה, מתבצעת בעזרת מכונה המסננת את הדם ומוציאה עודפי מלח ומים. השיטה דורשת גישה נוחה לוורידים רחבים. ישנן 3 דרכים להשיג מטרה זו: פיסטולה - חיבור ניתוחי ישיר בין עורק לווריד באמה או בזרוע; שתל (גרפט) - חיבור בין עורק לווריד באמצעות צינור העשוי מחומר סינתטי באותם מקומות; או צנתר (קטטר) בווריד מרכזי (בצוואר בדרך כלל).
הגישה המיטבית הנה פיסטולה, אחריה הגרפט והאחרונה הצנתר המרכזי. מי שבחר במודיאליזה מופנה למיפוי כלי הדם בגפיים העליונים והכירורג הבודק קובע לאיזה סוג גישה המטופל מתאים. השלב הבא הוא קביעת מועד הניתוח להרכבת הפיסטולה או הגרפט. רצוי שתזמון הניתוח ייקבע בחודשיים לפני המועד המשוער להתחלת הדיאליזה מכיוון שנדרש פרק זמן של מספר שבועות עד להבשלת הפיסטולה לצורך טיפול. ראוי לציין שקביעה זו אינה יכולה להיות מדויקת וזמן המתנה לניתוח יכול להגיע לחודשיים או יותר. לכן קשר הדוק ומתמיד בין המטופל לבין הצוות הנפרולוגי חיוני להצלחת התהליך. אם לא תורכב הפיסטולה בעוד מועד אתה עלול להזדקק להכנסת צנתר מרכזי באופן דחוף. כאמור גישה זו כרוכה בסיכון גבוה לזיהומים אלימים בדם. לכן ניתוח פיסטולה בעוד מועד הוא הגישה המיטבית.
הטיפול בהמודיאליזה מתבצע לפחות 3 פעמים בשבוע במשך לפחות 4 שעות. ניתן להגדיל את כמות הדיאליזה לפי הצורך.