בניתוח זה אנו כורתים ¾ מהקיבה כך שבמקום מבנה השקית של קיבה רגילה מתקבל מבנה צינור או "שרוול".
מבחינה מכנית נפח הקיבה קטן ועל כן הניתוח מגביל את הכמויות שניתן לאכול, אך הניתוח מוביל גם לשינויים מטבוליים והורמונליים. ההנחה המקובלת היום היא שהשינויים האלה נגרמים מכריתה של חלק מהקיבה שמפריש הורמון בשם גרהלין אשר משפיע על החלק במוח שמווסת את התיאבון ועל המטבוליזם של המעיים. בין היתר נצפתה בעקבות השינויים השפעה טובה על סוכרת.
ניתוח השרוול החל את דרכו כחלק מניתוח אחר אשר יצר תת-ספיגה ע"י חיבור התריסריון למעי הדק ורק לאחר שנעשה ניסיון לבצע את הניתוח בשני שלבים, הבינו שניתוח השרוול יכול לעבוד בפני עצמו.
הניסיון העולמי בניתוח זה מוגבל בשנים אך בטווח של 3-4 שנים התוצאות זהות לניתוח המעקף, כלומר צפויה ירידה של 25%-35% מהמשקל ההתחלתי.
היתרון שבניתוח זה הוא שלא צפויים בו חוסרים תזונתיים (כמו בניתוח מעקף) ובנוסף הסיכוי לחסימת מעיים צפוי להיות נמוך יותר.
בשלב זה אין נתונים מדויקים לגבי הסיכוי שהשרוול יתרחב בטווח הארוך, דבר אשר יגרום לעלייה מחודשת במשקל ובעצם לכישלון הניתוח בטווח הארוך. עם זאת, גם אם המטופל יעלה במשקל, עומדות בפנינו אפשרויות ניתוחיות נוספות:
- ניתוח תת-ספיגה (הניתוח המקורי ממנו פותח ניתוח השרוול)
- מעבר לניתוח מעקף (קיצור) קיבה
- שרוול של השרוול