סוגיות נפשיות סביב ניתוח

סוגיות נפשיות סביב ניתוח

בפרק זה נסקור מטרייה רחבה של תופעות ומצבים נפשיים שיכולים להתעורר סביב ניתוח. בפרק "הכנה נפשית לקראת ניתוח" נדבר על דרכים להתמודד עם תופעות אלה.

לפני הניתוח

קבלת ההחלטה: "האם לבחור באופציה הניתוחית או לנסות דרכים יותר שמרניות? האם לקבל דעה מקצועית נוספת? האם לערוך ניתוח מניעתי או לחכות להתפרצות הבאה? האם להקשיב לרופא זה או אחר?" ועוד שאלות רבות עשויות לצוץ סביב קבלת ההחלטה אם לעבור ניתוח או לא. ההחלטה והאחריות מוטלים בידי המנותח וזו משימה לא פשוטה להחליט על ניתוח ולקבל את הסיכונים הכרוכים בו (בהנחה שמדובר בניתוח אלקטיבי, בניגוד לניתוח חירום בו לרוב אין שאלה אם לנתח או לא).
בחירת הרופא המנתח ובית החולים: שאלות לוגיסטיות אלה מאפשרות למנותח להחזיר לעצמו מעט שליטה. איסוף מידע על המנתחים השונים בשטח מאפשר למנותח ללמוד קצת על התחום ובכך להגיע בתחושת ביטחון לניתוח. "להרגיש בידיים טובות" הוא ביטוי משמעותי כאשר נותנים לרופא המנתח שליטה מלאה על הגוף.
חוסר שליטה: תחושה זו מתעוררת רבות אצל מטופלים אשר מרגישים ש"הגוף בוגד" ומצריך התערבות כירורגית. אנשים אשר "עושים הכל למען הבריאות" (דיאטה, פעילות גופנית, אורח חיים בריא) יחושו רגשות עזים של חוסר שליטה על המצב הגופני שלהם.
חרדה: חרדה מניתוח היא מצב נפשי בו המטופל חושש מהניתוח בצורה כה עזה עד כדי הרגשת תסמינים כגון התגברות בקצב הלב, הזעה, בחילה או לחץ בחזה. זה יכול להופיע כדאגנות יתר המלווה את המנותח לקראת הניתוח או כהתקפי חרדה עזים. החרדה יכולה לנבוע מחשש מפני תוצאות הניתוח ("מה ייצא בפתולוגיה?") או השלכותיהן (כריתת איבר, פגיעה בזהות וכד'), מהכאב שלאחריו, מחוסר השליטה בזמן ההרדמה, מסיפור טראגי שהוצג בעיתון על ניתוח דומה ועוד. חרדה גורמת לתהליכים מחשבתיים טורדניים אשר יכולים להשפיע על איכות השינה וכך נוצר מעגל קסמים בו האדם עייף, מרגיש יותר כאב, רמות הדחק עולות ומגבירות עוד את החרדה.
כאב: חלק מהמחלות גורמות לכאב אשר משפיע על כל תחומי החיים של האדם הסובל. אדם כואב ירגיש רגשות של כעס, עצב וחוסר אונים. לא יצליח לחשוב באופן צלול, לקבל החלטות, להסביר עצמו. אדם כואב לא יתפקד. הוא ייכנס למיטה, יתבודד, אך לא יצליח להירדם.
רגשות אשמה: נדון בסוגיה זו בהרחבה בהקשר למתבגרים, אך גם מבוגרים עשויים לחוות רגשות אשמה סביב ניתוח - רגשות אשמה סביב מעשים שעשו ופגעו בבריאותם (עישון, שתיית אלכוהול, נהיגה בשכרות וכד') או סביב מעשים שלא עשו ויכלו למנוע הדרדרות של מצב רפואי (לקיחת תרופות, ביצוע פעילות גופנית וכד').
בדידות: מחלה או כאב יכולים לגרום לאדם להרגיש בודד, לא מובן, לא נורמלי. לפני ניתוח הצורך בסביבה תומכת גובר. ההתארגנות לקראת האשפוז מצריכה גם גיוס רשתות תמיכה אשר לעיתים חסרות ולעיתים קיימות אך נתפסות כלא מספקות. בשני המצבים, המנותח עשוי להרגיש תחושות בדידות.
תמיכה: אצל מנותחים רבים, התקופה לפני הניתוח והאשפוז היא מעין תקופת אופוריה בה הם מרגישים מוקפים באהבה ובעזרה, המשפחה והחברים מתגייסים כדי לסייע ב"משבר" ולרוב התמיכה נתפסת כרווח משני לניתוח.
פחדים: לקראת מצב של לא-נודע הדמיון פורה יותר ונותן מקום לפחדים להתפתח. הפחדים הנפוצים לפני ניתוח הם בנוגע להרדמה, ההתעוררות והכאב הנלווה, הצלקות, הסיבוכים ואף מחשבות על מוות. למרות אחוזי התמותה הנמוכים ביותר בימינו, נושא המוות חולף במחשבות המנותח לעתיד וחשוב להתייחס לכך על מנת למנוע העצמת פחד שאינו מבוסס ובעיקר אינו תורם.
חלומות: חלומות מאפשרים לבטא את הפחדים שלא מצליחים לקבל ביטוי במודע, וכך תקופה לפני ניתוח יכולה להיות "עמוסה בחלומות" ובהתעוררויות פתאומיות בלילה. חלום הוא דרך נוספת של הנפש שלנו לבטא מצוקה ופחד.
השוואה לניתוחים קודמים: מנותח "מנוסה" לפעמים ישווה את הניתוח הנוכחי לחוויה קודמת. אם הניתוח הקודם היה מוצלח ונותרה חוויה חיובית, ההשוואה עשויה להיות יעילה. אך לעיתים נותר זיכרון שלילי, אולי קצת טראומטי, והשוואה עלולה להגביר חרדה לקראת הניתוח. על כן, השוואה בין התנסויות היא בעייתית ולא מהימנה ועל המנותח לזכור שמה שהיה היה ולא אמור לקרות שוב.
תקווה: המילה המשמעותית ביותר לקראת הניתוח! כפי שראינו בהגדרה של ניתוח, המטרה היא הטבת מצבו הרפואי של המטופל. מגיעים לניתוח כדי לשפר מצב קיים, גם אם מורגש כאב וגם אם לא. ולכן המילה תקווה היא המשמעותית ביותר, כי מכאן המצב אמור רק להשתפר (על אף שחלקים מהדרך עוד יכולים להיות קשים וכואבים, התקווה מראה שמתקדמים!).
סקרנות: מנותחים מסוימים מצליחים לעורר את הסקרנות שבהם ותכונה זו מאפשרת להם להיכנס לתהליך של הניתוח עם עין בוחנת ובטוחה, המלווה לעיתים בהומור (הומור שחור לרוב, אך הומור), ויחד אלה מאפשרים להתמודד בצורה יעילה עם הפחדים והחששות.

האשפוז והניתוח

חרדה: רגש עז המלווה בתסמינים פיזיים כגון דופק מהיר, קשיי נשימה, לחץ בחזה ועוד, ומבטא במקרה של ניתוח פחד עז לקראת הפרוצדורה. רוב המנותחים יחוו רמות מסוימות של חרדה לפני הניתוח. מחקרים שונים, כמו גם הניסיון הקליני שלנו, מראים את היעילות הרבה שבהפחתת רמות חרדה לפני הניתוח, הן בהתמודדות עם הניתוח והן בהתאוששות ממנו.
לא-נודע: מקום חדש, שכן לחדר ומשפחתו, כל סימני השאלה שנוצרו בתקופה שלפני הניתוח עומדים כעת במבחן (איך האחיות במחלקה? האם החדרים נקיים?).
חשיפה ואינטימיות: חלוק בית חולים הסגור באמצעות שרוך, מקלחות ושירותים משותפים, שיחות על מצבים רגשיים ואינטימיים כאשר רק וילון מפריד בין המנותח לשאר החדר. עבור מטופלים מסוימים, סוגיה זו מעוררת קושי ומצוקה רבה. אולם לרוב, המנותחים מצליחים "להתנתק" מהסביבה וליצור אינטימיות בין כותלי הווילון.
דה-פרסונליזציה (תחושת ניתוק ממי שאני): מנכ"ל חברה, עקרת בית, נהג מונית או פקידה בבנק, כל אחד שמגיע למחלקה מקבל אותו החלוק, לובש את הצמיד הלבן וממתין שידריכו אותו מה לעשות. עבור מנותחים רבים המעמד הזה קשה ומעורר מצוקה מסוימת.
הרדמה: סוגיה אשר מעסיקה מנותחים רבים, החל מהבחינה הרגשית (חוסר שליטה, "עושים בי מה שרוצים", חוסר-אונים), ועד לבחינה המעשית ("האם באמת לא ארגיש כלום?").
הקלה: חלק מהמנותחים מתחילים להרגיש תחושת הקלה כבר עם הגעתם לבית החולים, עוד לפני הניתוח. הם מדווחים כי למרות הפחד, בשלב זה הדברים כבר לא בידיים שלהם, ויש בכך מעין שחרור מאחריות שמשרה הקלה.
רווחים משניים: ביקורים בבית החולים, עזרה בבית בזמן שהמנותח מאושפז, טלפונים מחברים לעבודה שבודקים "אם צריך משהו". אל מול הבדידות שבחוויה של הכאב והחרדה, מנותחים מדווחים לרוב גם על רווח משני של קבלת תשומת לב ודאגה שלרוב משמשים מקור לגיוס כוחות התמודדות.

אחרי הניתוח

כאב: הכאב של אחרי הניתוח יכול להיתפס כ"כאב של גאולה" או "כאב של ייאוש". עבור הראשונים הניתוח נתפס כמעין אתגר אשר בתומו יהיה שיפור במצב, ואז הכאב נתפס כמשהו זמני וחולף המסמל את הטיפוס הסופי לפני שמגיעים לפסגה. אך עבור האחרונים, הכאב מסמל סבל וייאוש, וההתאוששות מלווה לרוב בדיכאון. זה יקרה במצב של מחלה כרונית או ניתוח שהוא רק חלק מתהליך החלמה ממושך, והכאב יכול להיתפס כבלתי נסבל במצבים אלה. בשני המצבים מומלץ להשתמש במשככי כאבים בשלבים ראשונים לאחר הניתוח.
מצב רוח ירוד: רבים חשים מעין דכדוך, או אף דיכאון, בתקופת ההתאוששות מהניתוח. יש התולים רגש זה ב"נפילת המתח" של אחרי הניתוח. אחרים יתייחסו לירידה במצב רוחם כהוכחה לכך שחזרו לעצמם ולכן הם וכבר לא מנסים לגייס כוחות לקראת הניתוח. אחרים ידווחו כי רגש זה ליווה אותם במשך כל התקופה. בכל מקרה, אם אין מדובר בדיכאון קליני שהתווסף למצב אלא בדיכאון תגובתי למצב הרפואי אזי התופעה תחלוף מעצמה תוך זמן קצר.
תיאום ציפיות: הבנה וידע לגבי תהליך ההתאוששות לאחר הניתוח יסייעו למנותח לחזור לתפקוד בקצב מותאם וללא אכזבות.
בדידות: החזרה הביתה לאחר אשפוז ממושך יכולה להיחוות לעיתים כמשבר, למרות הציפייה להיות בבית. לפתע נעלמים הרווחים המשניים שהתקבלו בבית החולים: הביקורים התכופים, הטיפול המידי של אנשי הצוות השונים, משככי הכאבים הזמינים, תחושת הביטחון שקיימת כשהרופא נמצא בחדר הסמוך.
תלות: מנותחים רבים מדווחים על הקושי להרגיש תלות בהורה/בן-זוג/ילד/חבר בימים הראשונים לאחר הניתוח. לאחר ניתוחים מסוימים קיים קושי להתכופף או לקום לבד והמנותח מוצא עצמו תלוי באחרים אף יותר מאשר באשפוז.
סיבוכים: סיבוך יכול לקרות במהלך הניתוח, אך גם מספר ימים לאחר הניתוח (למשל דליפה). במקרים אלה על המנותח לגייס מחדש את כל כוחותיו על מנת להתמודד שוב עם אירוע לא צפוי, עם אי-ודאות מחודשת ועם חוסר שליטה.